היום, אנחנו לוקחים כמובן מאליו שמכשיר קטן בכיס שלנו יכול לאתר את המיקום המדויק שלנו בכל מקום על פני כדור הארץ. אבל מערכת המיקום הגלובלית (GPS) הייתה בהתהוות עשרות שנים, נולדה מהמתחים של המלחמה הקרה והמירוץ לחלל.
ההשראה לספוטניק
ב-1957 שיגרה ברית המועצות את ספוטניק, הלוויין המלאכותי הראשון. מדענים אמריקאים שעוקבים אחר ספוטניק הבחינו במשהו מעניין: בגלל אפקט הדופלר, תדירות אותות הרדיו של הלוויין השתנתה ככל שהוא התקרב ואז התרחק. הם הבינו שאם הם ידעו את מיקומם המדויק על פני כדור הארץ, הם יכולים למפות את מסלול הלוויין. חשוב מכך, אם הם ידעו את מסלולו המדויק של הלוויין, הם יכלו להבין את מיקומם המדויק על פני כדור הארץ.
פרויקט צבאי
לאורך שנות ה-60 וה-70, משרד ההגנה האמריקאי פיתח את הרעיון למערכת חזקה שנקראה במקור Navstar GPS. הוא תוכנן לעזור לצבא לכוון במדויק טילים, לתאם תנועות כוחות ולנווט ספינות וכלי טיס. לוויין ה-GPS המבצעי הראשון שוגר ב-1978.
גישה אזרחית ו"זמינות סלקטיבית"
בשנת 1983 הופל מטוס נוסעים של חברת "קוריאן אייר ליינס" לאחר שסטה בטעות לתוך המרחב האווירי הסובייטי עקב טעות בניווט. בתגובה, הנשיא רונלד רייגן הורה להפוך את ה-GPS לזמין לשימוש אזרחי כדי למנוע טרגדיות עתידיות.
עם זאת, הצבא השפיל בכוונה את האות האזרחי בתוכנית המכונה "זמינות סלקטיבית", והפך את ה-GPS האזרחי לבלתי מדויק בכ-100 מטרים. רק בשנת 2000 הנשיא ביל קלינטון הורה לצבא לכבות את הזמינות הסלקטיבית, מה שהופך את ה-GPS האזרחי לפי 10 ליותר מדויק.
העידן המודרני
הסרת הזמינות הסלקטיבית עוררה מהפכה טכנולוגית. היא אפשרה יצירה של מערכות ניווט מפורטות לרכב, אפליקציות סמארטפון מבוססות מיקום, שירותי שיתוף נסיעות כמו Uber וכלי המיקום שאנו משתמשים בהם כיום באתרים כמו LocalAtual.